תקציר הרצאה על ראשית התנועה הציונית בבולגריה - יוסף קונפורטי

7/07/2012

תקציר הרצאה : התנועה הציונית בבולגריה בראשיתה

יוסף קונפורטי

טרום ציונות בבולגריה:

בראשית שנות ה 80 של המאה 19 , מנהיגיה של יהדות בולגריה, ה "נוטבלים", החלו לכונן מוסדות ציבוריים מרכזיים שהובילו לקידמה. העיתון "אל אמיגו דיל פואבלו" (ידיד העם) מילא תפקיד חשוב בגיבושם של יהודי בולגריה שהתפרסו על פני שלושים קהילות. מדוריו הקבועים, "אמור פור ציון" (אהבת ציון), או "אמור נאציונל" (אהבה לאומית), סיפקו אינפורמציה על הנעשה במושבות ארץ-ישראל ובקהילה הספרדית בירושלים. לסיקור מיוחד זכו האגודות "לישוב ארץ ישראל", שרכשו את אדמות "ארטוף" מידי המיסיון הבריטי ו-12 משפחות ייסדו את המושבה "הר טוב" ב-1895. באותה שנה הגיע לבולגריה יוסף מרקו ברוך, צעיר נלהב שעבר בבירות אירופה והטיף על כיבוש ארץ-ישראל בכוח מידי התורכים. צעיר זה, שהתאבד בגיל 27 מתחת לחלונה של אהובתו הנוצרית בפירנצה, תואר כמבשר הציונות בבולגריה, אם כי אישיותו שנויה במחלוקת.

ההתחלה:

בפברואר 1896 הרצל פרסם את ספרו "מדינת היהודים" ובמרץ אותה שנה הוא פנה לפרופסור צבי בלקובסקי מאוניברסיטת סופיה וביקש ממנו לייסד את הוועד הציוני המרכזי בבולגריה ואת אגודת "ציון" בסופיה. כבר באותה שנה תורגם הספר "מדינת היהודים" לבולגרית. סביב צבי בלקובסקי התאספה קבוצה של יהודים בעלי השכלה אקדמית מגליציה ואוקראינה , שהועסקו במשרות ממשלתיות שונות בבולגריה, בעיקר ברפואה. קבוצה זו יצאה בקול קורא ליהודי בולגריה להצטרף לאגודות ציוניות. מקרב קבוצה זאת באו יושבי הראש של האגודות הציוניות הראשונות: בסופיה, פלובדיב, רוסה ופזרג'יק. בקיץ 1897 , פרופ' בלקובסקי, קרל הרבסט ויהושע כלב ייצגו את האגודות הציוניות בבולגריה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ונטלו חלק בדיונים. עד 1898, על רקע משבר כלכלי ואנטישמיות גואה, נוסדו בבולגריה 18 אגודות ציוניות ב 13 קהילות ובסוף אותה שנה התכנסו נציגיהם בפלובדיב לוועידתם הראשונה.

הרקע עליו צמחה התנועה הציונית בבולגריה:

המשבר הכלכלי ואנטישמיות בבולגריה הובילו צעירים יהודים רבים לזרועות התנועה הציונית, אולם לא פחות מכך סייע להצלחתה התהליך שעבר על יהודי בולגריה בעשרים השנים שקדמו להופעתה. הניתוק של יהודי בולגריה מהמרכזים המסורתיים באימפריה העות'מאנית ב-1878, הצמיח הנהגה חילונית נמרצת בסופיה. הנהגה זו ייסדה את "קונגרס נציגי ועדי הקהילות" שהיה המוסד העליון, "הקונסיסטוריה המרכזית" שפעלה כוועד פועל ואת "הרבנות הראשית". החיים הציבוריים התבססו על תקנון, שקיפות ומיסים וולונטריים שהקהילות העלו לטובת המוסדות. להנהגה היהודית נבחרו בניהם של משפחות אמידות, שהיו מקושרות לשלטון ובעלות קשרים מסחריים עם מרכז אירופה. בראש ההנהגה הועמדו רבנים משכילים ממרכז אירופה שהתבקשו לארגן ולהוביל את יהדות בולגריה אל עבר הקידמה.

מאבק על ההגמוניה:

בוועידה הראשונה של התנועה הציונית בבולגריה בחורף 1898, התגבשו שתי קבוצות: "הקיצונים", שדרשו מ"אליאנס" לחדול מלחנך פטריוטים צרפתיים ולהתחיל מיד בחינוך לאומי הנשען על שפה עברית חיה, כבר בגני הילדים. לעומתם, "המתונים" ביקשו להשאיר את החינוך של "אליאנס" כל עוד אין אלטרנטיבה. הוועידה החליטה לדרוש מאגודותיה להציג מועמדותם לוועדי בתי הספר בקהילות כדי לקדם את החינוך הלאומי. הנוטבלים, מנהיגיהם המסורתיים של ועדי הקהילות, ראו בכך איום על ההגמוניה ארוכת השנים שלהם וסרבו לוותר על ההנהגה שהעניקה להם כבוד בתוך החברה היהודית ומעמד מחוצה לה. בעקבות עימותים שהתפתחו בקהילות התנועה הציבה כמטרה לחבריה לכבוש את ועדי הקהילות מידי הנוטבלים. במשך יותר מעשור התנהל מאבק על ההגמוניה ברחוב היהודי. המאבק בין הציונים לנוטבלים החריף מאד כאשר ב 1903 הרב הראשי, דר' אהרנפרייז, ציוני נלהב, סופר עברי, מקורב להרצל ואחד העם, לא תמך בדרישות הציונים.

אינטראקציה פנימית:

עד מלחמת העולם הראשונה התנועה הציונית קיימה 8 ועידות בהן נידונו סוגיות ארגוניות ואידיאולוגיות, במרכזן עמדו שתי סוגיות: לפטר את הרב הראשי ולכבוש את ועדי הקהילות מידי הנוטבלים. לצד המאבק עם הנוטבלים, התנהל בתוך התנועה הציונית מאבק חריף בין מחנה "הקיצונים" למחנה "המתונים" על אופיו הפרובוקטיבי, שגלש לאלימות, ככל הנראה בהשפעת המפלגות הבולגריות. לתוך אינטראקציה פנימית זו, הופיעה בשנת 1903 מחלוקת חריפה נוספת, חוצת מחנות, סביב "שאלת אוגנדה", כאשר 25 מתוך 52 הצירים בוועידה הרביעית, שכונו "טריטוריאליסטים", תמכו בפתרון אוגנדה והקימו מוסדות נפרדים שהחזיקו מעמד עד 1907.

עליות ומורדות לקראת זינוק:

החל משנת 1904 הבחירות לוועדי הקהילות נערכו על פי צו ממשלתי אחת לשלוש שנים. בעבר, אסיפות נוטבלים התכנסו בדרך כלל בחול המועד סוכות ובחרו את מוסדות הקהילה. בבחירות אלה התנועה הציונית הציגה את מועמדיה ותוך ניהול מערכת בחירות אינטנסיבית שהובילו מנהיגי "הקיצונים" הצליחה לגבור על הנוטבלים ב-6 קהילות. בוועידה שנערכה לאחר בחירות אלה, הנהגת התנועה עברה לידי הסיעה הקיצונית והעתיקה את מושבה מפלובדיב לסופיה. בבחירות של 1907 (המשבר הכלכלי בבולגריה חלף) התנועה איבדה רבים מחבריה ואת אחיזתה בכל ועדי הקהילות, ההנהגה חזרה לידי "המתונים" ושבה לפלובדיב. בשנים 1907-1911 התנועה השתקמה, אם כי לא הצליחה לחזור על הישגיה מ 1904 . ב 1912-1913 פרצו מלחמות הבלקן ומיד לאחריהן מלחמת העולם הראשונה, ששיתקו את החיים הפוליטיים. 5,000 צעירים יהודים לחמו בשורות הצבא, אחד מתוך חמישה לא חזר משדה הקרב. לכך יש להוסיף שבשנות המלחמה רבים מהנוטבלים ירדו מנכסיהם, השבר שחוותה הקהילה היהודית היה קשה מנשוא. בחשבון הנפש שעשתה החברה היהודית בבולגריה לאחר המלחמות היא בחרה בדרך הלאומית שהובילה התנועה הציונית.

גבעת חביבה , 3 ביולי 2012

עבור לתוכן העמוד