המצעד ואני

11/09/2019
המצעד ואני (הגדל)

            המצעד ואני    /    רמי דוידי

גרתי ברמלה שנים אחדות. למה דווקא רמלה? כי הסוכנות היהודית העבירה את המשפחה שלנו, יחד עם עשרות משפחות נוספות ממחנה העולים בפרדס-חנה אל העיר הזאת. זה קרה בשנת 1949, כשהייתי בן 8 שנים. התחלתי ללמוד היישר בכיתה ב'. רמלה - עיר עולים. אף אחד לא ידע עברית. הכיתות היו קטנות ולמדו בהן בנים ובנות בגילים שונים, בהפרשים של 2-3 שנים. לעירייה ולמדינה לא היה כסף לפתוח כיתות לפי גיל אחיד, פחות או יותר.

לקראת חג העצמאות, בכל שנה, נערך מצעד צה"ל בעיר גדולה, בעיקר בתל-אביב, והמונים נהרו אליה גם מחוץ לעיר המארחת.

בשנת 1953, בגיל 12, שאלתי יום אחד את המורה: "מדוע לא מקיימים מצעד יום העצמאות ברמלה?". המורה הופתעה מהשאלה והשיבה - "מה הבעיה?" אמרתי לה שאנחנו - הילדים, קשה לנו לנסוע לתל-אביב ולתפוס מקום מוקדם בבוקר לאורך המסלול. להורים אין כסף עבור ההוצאה הזאת. ידעת שאנשים ישנים בלילה במדרכה?" היא הופתעה מהמידע הזה ואמרה לי "אתה צודק."

ביקשתי ממנה עצה – "מה לעשות?" היא הציעה לפנות לראש העיר. עניתי לה: "הוא לא ידבר עם ילד, וחוץ מזה אני מתבייש". הייתי ילד מופנם ונחבא אל הכלים. כך חינכו אותי הורי יוצאי בולגריה. לא להתבלט. להיות מנומס .

המורה הוסיפה: "במקרה, הוא גם בולגרי, ואם ההורים עדיין לא יודעים עברית יפנו אליו בבולגרית", אמרה המורה מרים  בחיוך רחב ולבבי.  ביקשתי מאמי שתדבר עם ראש העיר ולהפתעתי היא הסכימה. היא לא הייתה ביישנית. היה לה ניסיון ציבורי כבר בסופיה כאשר הייתה פעילה בתנועה הציונית "פועלי ציון". נפגשנו עם ראש העיר ושטחנו בפניו את הבעיה. ראש העיר נראה מופתע מהבקשה המוזרה. הוא ישב על הכורסא, שערו המתולתל כבר מאפיר ומחייך למראה נער ואמו שבאים אל לשכתו. ניכר היה שהוא איש נאה ומנומס, על פניו הנאים נראו קמוטי חיבה ואז הופיע חיוך המפאר את פניו. הוא חשב וחשב, הציץ אלי מבעד משקפיו בהפתעה וה- 'ל'  הבולגרית המתגלגלת: " זה רעיון מצוין" והמשיך: "אם יאשרו קיום המצעד ברמלה, העיר הזאת תקלוט הרבה אורחים ליום או שניים, וזה יביא פרנסה לסוחרים, והעיקר - המדינה והצבא ישקיעו בעיר כסף כדי להתקין את המסלול והסביבה למצעד". "כל המדינה תשמע על רמלה. יתחילו לבוא לבקר בה ולראות את 'המגדל הלבן', למשל ".

"מה תעשה?" שאלה אמי. "אפנה לבן - גוריון שהוא גם שר הביטחון", ענה ראש העיר. "מה דעתך שתכתוב מכתב ואני אצרף אותו לבקשה ולהצעה שלי?" שאל אותי בהפתעה גמורה. לרגע נבוכתי והתבלבלתי. התעשתתי מהר והשבתי : "בוודאי שאכתוב, אני אוהב לכתוב" .

למחרת כתבתי לראש הממשלה מכתב ברוח השיחה שלי עם המורה וראש העיר:

"אדוני ראש הממשלה,
אני יודע שאתה מאוד עסוק בעניינים החשובים של המדינה. בכל שנה מתקיים מצעד יום העצמאות בעיר גדולה, כמו תל- אביב, למשל, אין לי, ולעוד הרבה ילדים אפשרות להגיע לתל- אביב, כי צריך לישון במדרכה לילה קודם כדי לתפוס מקום. להורים שלנו אין כסף. אולי תיתן הוראה שבשנה הבאה המצעד יתקיים ברמלה. כל הילדים וגם המבוגרים ישמחו לראות את צבא הגנה לישראל צועד ברחובות העיר רמלה. למצעד יוכלו להגיע בקלות גם תושבים מלוד ורחובות ומהמושבים בסביבה, ולא יצטרכו לישון בלילה על המדרכות.

תודה רבה ובכבוד רב,
רמי דוידי – רחוב ברכה פולד 6, רמלה."

הבאתי את המכתב ללשכת ראש העיר וציפיתי לתשובה בכיליון עיניים. עברו כמה שבועות ארוכים, אפילו כמה חודשים, עד שקיבלתי תשובה מבן-גוריון, שעבר לגור בשדה בוקר וכי הוא כבר לא ראש הממשלה. המעטפה עילצה את רוחי בטרם נפתחה. הוא כתב שאם ישאלו לדעתו הוא ישיב שהוא מעדיף שהמצעד לא יתקיים בעיר גדולה. רצוי מאוד  שהוא יתקיים בעיר עולים.

הממשלה קיבלה את דעתו, למרות שכבר לא היה ראש ממשלה, והחליטה שהמצעד יתקיים ברמלה. השמחה הייתה רבה. התושבים, רובם ככולם עולים חדשים, הרגישו שהם אינם מקופחים.

אמי שהייתה מאד גאה בי, סיפרה לכל מי שהקשיב לה שהודות לרעיון של בנה, החליטה הממשלה שהמצעד בשנת 1954 יתקיים ברמלה ולא בתל-אביב, וגם לא בחיפה. ראש העיר הציע לה שתשב יחד עמי בבימת המוזמנים, כי היא ואני הבאנו בפניו את ההצעה. לאכזבתי הרבה, אמי דחתה בנימוס את ההצעה בטענה שהיא רגישה לשמש. היו לה עיניים כחולות וברבות השנים נודע שבעלי עיניים כחולות רגישים במיוחד לשמש. לימים נודע לי שהסיבה האמיתית הייתה שלא היה לה מה ללבוש. כדי לא לצער ולאכזב אותי היא אמרה לי בהתרגשות גדולה: "המצעד יהיה המתנה לבר-מצווה שהמדינה נותנת לך ולמשפחתנו".  בלבי חשבתי שאני רוצה שעון, למשל, וקיוויתי שהמשאלה תתגשם ביום מן הימים.

חיכינו כולנו בקוצר רוח ליום העצמאות וכל יום הלכנו - הילדים ומעט מבוגרים, לראות בהתרגשות רבה את ההכנות הרבות שנעשו לכבוד המצעד החגיגי. בימים האחרונים לפני המצעד  העיר לבשה חג. דגלי המדינה וצה"ל וסמלים נוספים התבדרו ברוח האביבית הקלילה.

הגיע היום הנכסף. שעות אחדות לפני המצעד, ידי מוכרי המזון והמשקאות היו עמוסות עבודה. מכרו שם ארטיקים, גזוז, פיצוחים לסוגיהם שנארזו בגביעי נייר, תירס חם, מסטיקים, תפוחים מסוכרים, בייגלה, מיץ לימון, מיץ תפוזים ועוד מגוון גדול של מזונות ושתיה.

המצעד החל לצעוד מדרום העיר, ליד הצומת שמוביל אל העיר רחובות, לוד וירושלים. שם היה שטח פתוח יותר, כך שלא הייתה בעיה של צפיפות יתר. אחרי תחילת המצעד,  רבים הבינו את בחירת המיקום. בראש המצעד הופיעה בהפתעה גמורה יחידת רוכבי גמלים, להם נדרש מקום רחב יותר כי הם צעדו בשלשות, כמו יתר הצועדים.

אחריהם צעדו חיילות וחיילים, כלי הנשק ודגלים צבעוניים, לצלילי תזמורת כלי נשיפה ותופים שנסכו בנו גאווה רבה והתרוממות רוח. שום דבר לא הסיח את דעתנו, לא החום, לא הצמא או הצפיפות, לא המחסור ממנו סבלו תושבים רבים.  הכל נשכח. יש לנו מדינה חזקה בת 6 והיא עולה לכיתה א' . היא תהיה הטובה ביותר בין כל בתי הספר שבאזור. כולם ילמדו ממנה ויקנאו בה. הקנאה והשנאה תהיה כל כך חזקה שיגרמו למלחמות ולמעשי איבה לעיתים קרובות. 

במקום מרכזי, מול הבימה המרכזית, היו מספר בתים ישנים מאד, בהם שכנו חנויות ובתי מגורים. במרפסות והגגות ישבו, וגם עמדו תושבי העיר ואורחיהם וצפו בנחת ובאין מפריע במצעד החגיגי. אני, חבוש בכובע טמבל, סוקר בקנאה את הצופים עלינו מלמעלה ומתקנא בהם:  "למה הם למעלה ואני למטה?" הגעתי למסלול המצעד עם חבר מהכיתה. אמי העדיפה לנוח מעבודתה הקשה בדפוס "הארץ" בתל-אביב, עומסי החיים מוטלים על כתפיה. בקושי פילסתי לי דרך בין השורות הצפופות עד תחילת המצעד, כדי שאוכל לשבת על הרצפה, על שפת הכביש צמוד לחבלים. לילכלתי את מכנסי החאקי המגוהצים והנקיים. ידעתי שאחר-כך, בשובי הביתה,   שמח ומרוצה מהמבצע שיזמנו אמי ואני, היא תכעס עלי שלא פרשתי מטפחת על הרצפה, כפי שנהגתי תמיד כששיחקתי עם ילדים בבית, או על שפת המדרכה שברחוב.

שפר עלי מזלי - הצטיידתי במשקפת אופרה שאמי הביאה מבולגריה וסקרתי גם את היושבים המאושרים במרפסות. עיניי התמקדו בנערה צנומה ויפה, בעלת שער שחור קצר, שלבשה חולצה לבנה וחצאית כחולה. היא חייכה. אל מי חייכה ולמה צחקה? "היא מוכרת לי", אמרתי לעצמי. "מאיפה אני מכיר אותה?" שאלתי ולא קיבלתי תשובה זמן רב מאוד.

עברו שנים רבות ואני הכרתי אותה ביפו בקיץ 1968.  היא ילידת בולגריה וכמוני התגוררה בסופיה עד שעלתה עם הוריה ב-1948. גם היא טיילה עם הוריה בסופי שבוע בגן הציבורי הענק, בפארק העירוני על-שם הצאר (המלך) בוריס.

היא הגיעה עם הוריה למצעד מבית דגן אל קרובי משפחה שגרו בצומת שבו החל המצעד בשנת 1954 וציפתה בו ממרפסת ביתם. בקרב הילדים שהתגודדו יחד עם הצופים המבוגרים, בצבצו כובעי טמבל רבים, והיא זכרה שרק ילד אחד נופף לעברה בכובע הטמבל. " זה הייתי אני!" אמרתי לה בהתרגשות מאושרת .

כבר בסוף אותה שנה שבה התוודענו היא הייתה לרעייתי .

 

רמי דוידי , חולון , ספטמבר 2019

עבור לתוכן העמוד