זכרונות

26/11/2014

זיכרונות

מאת מדי בנדו

 

שמי מדי בנדו, ושם נעורי – מדי רחמימוף. נולדתי בבולגריה ועליתי לארץ עם הורי ואחותי התינוקת ב - 23.11.1948. אמנם אז הייתי ילדה קטנה, אך אני זוכרת את בולגריה, אוהבת אותה ומתגעגעת אליה.

זה טבעי שכל אחד קשור לאותה חלקת אדמה, שבה נשם אויר לראשונה, שם נולד ושם שורשיו. אבל לנו, לעולי בולגריה יש עוד סיבה להוקיר את מולדתנו וזאת האנושיות של העם הבולגרי:

כשרק החלו השמועות על מלחמה מתקרבת, אבי, שעבד כמנהל חשבונות בחברה להנדסה, פנה למנהל החברה, האינג'ינר בוריס בלאגוייב ואמר לו: "אתה יודע שאני יהודי ואתה בוודאי רוצה שאעזוב את העבודה". ענה לו המנהל: "בחורצ'יק, אצלי אין בולגרי, יהודי, ארמני – אצלי קיימים בני-אדם. אתה אדם ישר, עובד חרוץ, נאמן, אני רוצה שתישאר אתי". ואכן, אבי נשאר בקשר עם אותו בוריס בלאגוייב עד זמן קצר לפני מותו. אבי נפטר בן 85.

בערב יום השואה בשנה שעברה, הופעתי בערוץ הראשון של הטלוויזיה, והדבר הראשון שאמרתי היה: "אני כאן בזכות העם הבולגרי. אף אחד מיהודי בולגריה לא נשלח למחנות המוות."  ובין היתר סיפרתי על הרכוש שלנו. כשהמלחמה הסתיימה ואבא השתחרר ממחנות העבודה, חזרנו לביתנו בסופיה. השכנים והידידים החזירו לנו את כל הרכוש שלנו, עליו הם שמרו בזמן הגירוש מסופיה: שטיחים, תמונות יקרות ערך, פסנתר, התכשיטים של אימא ועוד. אז איך לא להוקיר את העם הזה? איפה יש עוד אנשים כאלה? בכל הזדמנות אני מנסה להעביר את המסר.

שלש פעמים הייתי בשידור ברדיו סופיה: באחד השידורים, שאלה המראיינת: מה את מרגישה כשאת מבקרת בבולגריה?... לא היה קל לתאר את שפע הרגשות המציפים אותנו ברגעים כאלה. וכך אמרתי:

יום אחד נסעתי בחשמלית (טרמוואי) העוברת דרך אחד הרחובות הראשיים של סופיה. היה קיץ, החום היה נוראי, הטרמוואי היה דחוס, אנשים דחפו, היה מחניק, ללא אוורור, ללא מזגן. עברנו דרך בנינים מוכרים ופתאום  ראיתי את פסל הענק שעמד ליד הספרייה הלאומית.  נזכרתי איך, כילדה קטנה, הייתי מטיילת שם עם הורי ואבא היה מרים אותי ועוזר לי לטפס על הפסל. אואוו !!!

מה הרגשתי? כל דחיפה בטרמוואי הדחוס נראתה לי כחיבוק וכל גל חום - כלטיפה.

זיכרונות: אני אומרת שזיכרונות הם העבר שחי איתנו בהווה. מאגר של אין ספור זיכרונות נמצא בתוכנו, חלקם טובים, חלקם פחות, חלקם שקועים עמוק וחלקם צפים ועולים, ויש כאלה שאין אנו יודעים כלל על קיומם. אבל הם אתנו, בתוכנו, צריך רק נענוע או זעזוע כדי שיצופו. וזה מה שקרא לי:

בנסיעה האחרונה עם הורי לבולגריה, ביקשתי מאבי שנבקר בבית בו נולדתי. גרנו שם עד גיל שלש. הטרמוואי עצר במרחק מה מהבית. עד לביקורי זה לא זכרתי מאומה מתקופה זו. ופתאום כשעמדתי קרוב לבניין הישן, התרחש דבר מוזר: נדמה היה לי שהייתי כאן לפני שבוע, לא לפני יומיים, אתמול... הפער של עשרות השנים הצטמצם לאפס.

עוד בטרם כניסתי, ראיתי בדמיוני בברור את בית ילדותי: הרהיטים, התמונות, הכניסה לדירה, המעקה המוזר בחדר המדרגות, זכרתי את שמות השכנים. הרגשתי כאילו הניחו זכוכית מגדלת על גרגר חול שקודם לא ידעתי על קיומו ופתאום: עולם ומלואו!

כשחזרתי לארץ החלטתי לתעד את מה שחוויתי ולכתוב ספר. ומעניין, ככל שהתקדמתי בכתיבה, כך אותה זכוכית מגדלת התעופפה מעל שמי ילדותי. הכתיבה נמשכה שנים, אבל היום הספר מוכן ונמצא  כעת בדפוס.

שם הספר:  "מחרוזת הפנינים של זיכרונות"   

עבור לתוכן העמוד