משפחת בן-בסט מפלובדיב

7/05/2015

בראשית דברי, אני רוצה להודות לאנשים, שבלעדיהם ה"תינוק" הזה לא היה יוצא לאויר העולם.

לאבי ואמי היקרים, ישראל וליאורה בן בסט, שהעניקו לי מתנת יום הולדת ארבעים הכי מרגשת שאפשר.

לשתי הדודות המקסימות שלי, אריקה ופולט, שנרתמו ללא שהות לדיבוק שלי ואפשרו לי הצצה נדירה ואינטימית אל חיי משפחה- כפי שחיו אותם פעם. בזכותכן יש לי משפחה, עם עבר ושורשים חזקים – כפי שצריכה להיות נטועה משפחה יהודית.

לגברת ארנה משולם, יו"ר הקהילה היהודית בפזרג'יק ולגברת פאני קובצ'בה, אשר עשו מעל ומעבר לכל מה שציפינו, ליוו, הדריכו, הסבירו, הובילו אותנו ביד בוטחת לכל האתרים והמקומות שביקשנו לראות, והכל בנועם ובסבלנות אין קץ.

לדר' צבי קרן, שמהר מאד הפך מאיש אקדמיה לחבר קרוב ויקר לליבי.

למר יהודה בן בסט, שהפך עבורי כל אבן בהר-טוב, ירושלים והסביבה ולא השאיר אף בן בסט אחד מחוץ למעגל, אפילו שבסוף גילינו שאנחנו לא משפחה.

לאיזי אלמוג, מהאתר "כולנו בולגרים", אשר זרק לי רעיון ובזכותו נולדה החוברת.

למשפחת בן בסט לדורותיה ולצאצאים - אלמוג, אלעזר, אלסעיד, אסא, ארואטי, בן ארויה, בז'רנו, בכר, בסן, יוסיפוף, כהן, לילו, לרר, מאסטרו, מבורך, מגריסו, סידי, פישר, פלקון, פרחי, רוחין- בתקווה שלא שכחתי בעוונותיי אף אחד, שהכניסו אותי אל משפחתם ואל ביתם, שלחו לי תמונות, מסרו לי תאריכים והצמיחו עלים וענפים נוספים באילן המשפחה המורחבת. אפילו שעם חלקכם עדיין לא נפגשתי- אני מרגישה שאני מכירה אתכם מאז ומעולם.

לכל תושבי פזרדג'יק הבולגרים ויהודי בולגריה, צעירים ומבוגרים כאחד, עולים וצברים, אשר פתחו את סגור ליבם בפני וסיפרו לי על העבר, עזרו, ביררו, שאלו, חזרו עם תשובות, עם מספרי טלפונים חדשים ואיך לא- סיפרו לי על ההיכרות האישית והזיכרונות שלהם עם סבא שלי.

ואחרון- אבל הכי חשוב- למוטי, בעלי היקר, הלא-בולגרי היחיד בחבורה, שאפשר לי לצאת למסע הזה בלב שקט ולדעת שיש מי שמשגיח על הילדים. אני אוהבת אותך יותר ממה שאתה מסוגל לדמיין.

ולילדים המדהימים שלי, יונתן ושירי, ששילמו מחיר כבד של שעות רבות של עבודת מחשב, ובמשך חודשים ארוכים, ראו את אמא שלהם רק מול הצג.

אני אוהבת אתכם עד השמיים ובחזרה!   

הודעה במייל שהועברה ע"י מורן עוזר אל משפחתה בישראל ב-30 באוקטובר 2014
הנושא: דרישת שלום מבולגריה היפה

היי דודה יפה שלי.
אתמול בערב נחתנו בסופיה, למזג אוויר נעים אם כי טיפונת קריר. הגענו ישר למלון ולהפתעתי, אולי יש לומר "לתדהמתי", גיליתי שאבא שלי מנהל שיחות שלמות בבולגרית!!!
מהרגע שנחתנו הוא לא עצר את פיו לרגע- וכל הזמן בבולגרית..

היום הגענו לפזרדג'יק וכבר בכניסה נחתה עליי מין רוח של התרגשות. פתאום, להיות במקום ששמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים וזכרונות ילדות מאדם שכל כך אהבתי והערצתי, מאוד ריגש אותי.

תתארי לך, מה רבה היתה ההתרגשות, כשגיליתי את השלט שקיבל את פנינו בכניסה לבית המלון שלנו!

הגענו לבית המדרש והגבאי , אדם נכבד בשם בוריס פרחי, פתח אותו לכבודנו ממש. מכיוון שאין מספיק יהודים, המקום נשאר סגור רוב הזמן- אין מניין לתפילה.

במרכז היהודי, בין בית המדרש לבית הכנסת, שם פגשנו את הגברת ארנה משולם - יושבת ראש הקהילה היהודית בפזרדג'יק (אני יודעת שזה נשמע ענק, אבל בסך הכל מדובר על קהילה של 40 אנשים, כולל ילדים ונישואי תערובת...).

הגברת משולם היא זו שעשתה עבורי את העבודה הקשה ומצאה בארכיון את כל הבנבניסטים... היא גם ליוותה אותנו כל היום ולקחה אותנו לבית הקברות החדש, לשם העבירו את מה שנשאר מהמצבות של יהודי פזרדג'יק. זה לא הרבה, יש חלקה קטנה של אבנים כתובות בעברית ובלאדינו, אשר נאספו מרחובותיה של פזרג'יק ביוזמתו של דר' צבי קרן, אשר גם טרח וניקה וסידר אותן והביא אותן למצב הקריא שבו הן עומדות היום. בין האבנים מצאנו גם כמה בן-בסטים.  

אחת מהאבנים היא של נסים בן בשת, שהוא הסבא של פיקו ורוברט. זה היה מאד מרגש.
בהמשך לקחה אותנו גברת משולם לרחוב הראשי של פזרדג'יק, רחוב דימיטר קזקוב.

הבית מספר 2 הוא אותו בית שבו גרו ישראל ושרה בן בסט.

כמובן שלא הסתפקנו בזה ונכנסו פנימה בעזרתו האדיבה של בחור יהודי בשם אשר (שירקו) דנון. אותו שירקו דנון הוא היהודי היחיד בכל פזרדג'יק ש"העז" וקנה חנות משל עצמו. החנות מנוהלת על ידו ועל ידי אישתו. מסתבר, שהחנות עומדת על חורבותיו של אותו קרצ'מה שנקרא בזמנו בקו אברהם. כלומר- ברטו בן בסט שלנו הוא שמכר לשירקו דנון את החנות.
 

אני עדיין לא מאמינה שמצאנו את הבית הישן שבו סבא פיקו חי וגדל עם אמו שרה, אביו ישראל ושני אחיו הגדולים- רוברט ורשל.

עלינו לבית. נכנסנו פנימה אל תוך פיסת ההיסטוריה הזו. את פנינו קידם גל של ריח טחוב ועבש, שאופייני למקום שהיה סגור הרבה מאד זמן. איזו עזובה נוראית!!! הקירות מתפוררים, חלונות מנופצים, ובכלל - הכל נראה כאילו מט ליפול. ובכל זאת, יש חלק קטן שנשמרה בו הרצפה המקורית והצלחתי לאתר את המקום בו ישבה רחל בן בסט, הסבתא של פיקו, כשצולמה בשנת 1910.

והמרפסת נשארה ועמדה בעינה. עמדתי על אותה מרפסת שממנה היתה סבתא שרה משקיפה על הילדים שלה במבט מודאג וקוראת להם לארוחת הערב. עשינו סיבוב בבית, בהדרכתו של שירקו דנון, צילמנו, התרגשנו ובכינו (טוב, נו - בכיתי...).  

לאחר מכן הלכנו לבקר את פאנאיוט- הידוע בשם החיבה נוקטו - הבן של בוריס, שהזמין אותנו לארוחת ערב חגיגית מחר.
זהו בינתיים, אמשיך לעדכן מחר.

נשיקות,
מורן.

תשובה למורן עוזר שנשלחה מהארץ ב-31 באוקטובר 2014:

היי בוקר טוב מורני יקרה, 
מאד ריגשת אותי עם המייל ששלחת לי - התחברתי אליך ומרגישה שאני איתכם. הכל חוזר אלי, כי הייתי עם הדוד שלי פיקו, וגם ישבנו בגן על הספסל שהוא ואבא שלי שיחקו שם בילדותם, וגם שתינו מים מאותה ברזיה בפאזרג'יק, שהייתה בזמנו שוקקת חיים.

המשפחה המורחבת הייתה ביחד, ועכשיו החזרת אותי הביתה, לחופשות שביליתי אצל סבתא, ויש לי תמונות איתה מפאזרזג'יק.

צר לי על ההזנחה של הבניינים - הם היו בזמנו יפים ושם אהבו ועבדו וילדו ילדים - ואכלו הרבה "דולסה בלנקו..."
מאחלת לכם המשך שהייה מרתקת - ותביאי איתך חוויות וסיפורים.
"שאפו" לישראל על הבולגרית - גם ליאורה קצת יודעת.

נשיקות לכולכם, אוהבת,
אריקה

מייל נוסף ששולחת מורן מבולגריה לארץ ב-31 לאוקטובר 2014:

בוליסה יפה שלי,

עוד יום או יומיים פה ואני מתחילה לדבר בולגרית.. אני כבר מבינה משפטים שלמים ומרגישה שאני צריכה פחות ופחות תרגום..

זהו היום השני שלי בפזרג'יק הקטנה ואני לא מצליחה להתגבר על התחושה שיש ביני לבין העיר הזו איזה קשר מיוחד. כמו בספר הישן "הנסיך הקטן", כאשר הנסיך מגיע לכוכב ובו המון שושנים שנראות בדיוק כמו השושנה שלו, אבל השושנה שלו היא מיוחדת- כי היא שלו. כי נוצר ביניהם קשר מיוחד. כי הוא מחובר אליה.

בדיוק כך עם פזרג'יק. פרוסות לבטח עוד עשרות עיירות כמוה בבולגריה. 

אבל המקום הזה הוא 'שלי'. שמעתי על העיירה הזו כל כך הרבה סיפורים, זכרונות, חוויות ילדות ונערות מאדם שהיה לי יקר מכל. הערצתי ואהבתי את סבא שלי באופן שלא רואים כל יום. היינו מדברים על כל נושא שבעולם, כי הוא היה איש שיחה מרתק מאין כמוהו, עם ידע נרחב בכל נושא שרק ניתן לבחור.

את הלך הרוח הנעים שלו אני לומדת עכשיו מחדש, כאשר אני מדובבת אנשים שהכירו אותו ונזכרים בו בערגה ובגעגוע, כמו שנזכרים באדם אהוב במיוחד. הלוואי והיו לי עשירית מהידע, העושר האינטלקטואלי והחיות שאפפו את סבא פיקו. 

אחר צהריים- עדכון קצרצר: 
משהו פה בעיר היפה הזו מהלך עליי קסם. אין לי ספק שאשוב לפה עוד.

נסענו בצהריים לפלובדיב, העיר שאמורה להיות מרכז החיים במחוז פזרג'יק.

אין לי כוונה להעליב, אבל, לא התלהבתי. כלומר- העיר יפה, נהר המריצה שעובר במרכזה הוא באמת משהו מיוחד בגודלו ובחיותו, אבל, איך לומר זאת בעדינות, זו לא פזרג'יק.

עצרנו לצהריים על גדות המריצה, עם הנוף היפה והנהר הנהדר ורחש המים השוצפים - היה ממש תענוג.

אני מוצאת את עצמי נהנית מאד בחברת שני ההורים שלי, וזה ממש כיף לחזור להיות שוב ילדה בגיל ארבעים... דואגים לי, קונים לי, מחכים לי...

זהו לבינתיים, אעדכן כמובן בהמשך. 

היום בבוקר נפגשנו עם גברת מקסימה בשם פאני קובצ'בה, שברטו בן בסט - ברטו שלנו, הפנה אותי אליה. היא עזרה לנו מאד ולקחה אותנו לחפש מסמכים בארכיון המרכזי של פזרג'יק. פאני פינתה לנו את כל הבוקר, ובדרך לארכיון מצאנו את הבית שהיה של אחות ישראל - קלרה בכר. מצאתי אותו לפי התיאור של עליזה - אלמנתו של ויטלי, הנכד שלה, מול התיאטרון החדש שהיה פעם בית סוהר, בית בן שתי קומות ברחוב צאר מיכאיל 7. 

צילמתי את הבית מבחוץ וניסיתי להיכנס פנימה אבל לא הצלחתי כל-כך.. קשה פה עם אנגלית ורבע מילה בבולגרית הצולעת שלי... ואבא לא הסכים לשתף איתי פעולה – 'לא נעים לו להפריע ככה פתאום לאנשים שהוא לא מכיר'.

עמד לי על קצה הלשון להגיד לו שכבר למעלה מחצי שנה אני מפריעה לאנשים שאני לא מכירה... שאם הייתי מתביישת לפנות לאנשים ולהטריד אותם בשאלות על ימים עברו, הוא עדיין היה חי באשליה של "משפחה קטנה"...

כשהגענו לארכיון הסתבר שהטורקים, בזמנם השמידו הכל. מה שאומר, שכל הרישומים של מי שנולד לפני 1900, לא נמצאים בארכיון.  בקיצור- לא ממש יצא מזה כלום.

יום שישי, 22:00 בלילה:

הרגע חזרנו מארוחת ערב מאד נעימה וחברית אצל נוטקו ליאקוב- הבן של בוריס ליאקוב- חבר נפש מימי ילדותו של סבא, ולכל אורך חייהם. היה ממש כיף ומרגש והרגשתי כאילו אני נמצאת בבית שלי.

נוטקו ואשתו ואליה אירחו אותנו למופת - ארוחת ערב לתפארת: צ'ושקי סס סירנה, לוקנקה מעולה, קיופולו, ולמנה עיקרית - ארנב בירקות שורש. שתינו יין - ובכל פעם הוא הפציר בי לשתות "עוד שתי אצבעות". בשלב מסוים הזהרתי אותו שבאצבע הבאה, לא אצליח להגיע למלון. זה ממש לא ריגש אותו - הוא פתח בפני את הבית שלו בשמחה. באמת איש מיוחד במינו.  נפרדנו בהבטחה להפגש מחר לקפה, ונוטקו העניק לי במתנה ספר - A Fairy tale of Bulgaria""- סיפור תולדות העם הבולגרי. את המשפט שהוא אמר לי כשהעניק לי את הספר - לא אשכח לעולם. הוא אמר לי ברגש : "This is a present from my family to your family" . מבחינתי, זה חלק חשוב מאוד בטיול הזה.

אני יודעת ממקור ראשון שבוריס, אביו של נוטקו היה אדם משמעותי ביותר בחייו של סבי - הם היו חברי נפש של ממש, עד יומם האחרון.

ואז, הפתעה: כשישבנו אצל נוטקו לארוחת ערב, צלצל הטלפון שלי ועל הקו היתה הגברת פאני. היא אמרה שהיא מצאה עוד כל מיני רישומים על משפחת בן בסט ושאם נרצה, היא מוכנה לפגוש אותנו מחר בבוקר ולפרוש בפנינו את הממצאים החדשים שלה.
מקווה שמחר יהיה יותר פורה.

אני מאוד נהנית פה מהכל - האווירה, המזג הנוח של אנשים פה, האוכל, מזג האויר מעולה, הכנסת האורחים, וכמובן - העובדה שאני מתהלכת במחוזות ילדותו של פיקו, שהיה יקר ומיוחד  עבורי כל כך.

שולחת נשיקות בינתיים,
ובבולגרית, דובאר ווצ'ר
מורן

 


תשובה למורן עוזר שנשלחה מהארץ ב-1 בנובמבר 2014:
 

Moya mila Morani, Dobur Vecher

את מאד מרגשת אותי עם המייל הנפלא שלך - משתפת אותי בכל החוויות מפזארג'יק.

האנשים שחקרת עליהם- לאט לאט משתבצים במקום ומתקבלת תמונה מוחשית על דרך החיים, המציאות שחיו בה - ומביאה אותם אלינו, לא נשכחו, ואנו חוזרים להיות אותה משפחה גדולה ורחבה - אני כל היום מדמיינת לי איך זה לחזור הביתה...

את פשוט מחייה את כל העבר - אני מרגישה שאני מדברת איתם - אנחנו גם הכרנו את הדור של דוד פיקו - אבא שלי, סבתא שלנו והודות לך גם את ההורים שלהם, בני הדודים והממשיכים...

החברות האמיצה של בני פאזרג'יק עם משפחתנו - היא גדולה וארוכת שנים. העם הבולגרי הוא יחיד ומיוחד באהבת האדם, גם בזמן הפאשיזם והקומוניזם, הקשר נשאר חזק - כלום לא השתנה. העם הבולגרי היה היחיד שעמד לצד היהודים והודות להם יהדות בולגריה ניצלה מהנאציזם הנורא.

אני בטוחה שאי-שם למעלה רואים את העבודה היסודית והמדהימה שהשקעת כל כך לחבר אותנו עם משפחתנו, וכולם אומרים לך תודה.

אני מקווה שתוכלי לקבל עוד מידע ולהשלים את כל התמונה - הם כולם אנשים נפלאים שיעשו הכל לספק כל מה שימצאו ברצון ואהבה.

עכשיו נוכל גם לדבר קצת בבולגרית- שנשמר את השפה... אני גם יודעת לקרוא ולכתוב -פשוט לימדתי את עצמי בתור ילדה - כי רציתי לדעת.

אני מאחלת לך הצלחה למחר ומאד שמחה בשבילך שהכרת אנשים ועם כל כך טוב, ביחוד במציאות שאנו חיים בה היום.

leka nosht - נשיקות  לכולכם 

אוהבת, אריקה

 

מייל נוסף ששולחת מורן מבולגריה לארץ ב-1 לנובמבר 2014:

היי דודה,

קשה לי לחשוב על כך שהיום היה היום האחרון שלי בפזרג'יק. היה לי ממש עצוב להסתובב פה ברחובות בידיעה שזו הפעם האחרונה - מי יודע מתי יזדמן לי לחזור לפה אי פעם, אם בכלל?
הרגשתי ממש כמו אישה שאהובה יוצא למלחמה ומי יודע מתי ישוב ואם בכלל... ניסיתי לשמר בזיכרון כל אבן, כל עץ, כל בית. אפילו את הריחות ברחובות ניסיתי לנצור.
בבוקר פגשנו את פאני שוב. היא באה עם ניירות שמוכיחים שליוסף - האח של ישראל, היה כסף בבולגריה והוא חילק אותו בין כל הילדים שלו. האמת, זה פחות עניין אותי (שמו"צניקית...). מה שעניין אותי זה שהיא נתנה לי את השמות של הילדים... ואולי ככה יהיה לי יותר קל למצוא אותם בארץ.

בנוסף, היא נתנה לי שם של מואיז בן בסט, רופא פנימאי מהרצליה פיתוח. צריך לבדוק איתו אם יש קשר אלינו. פאני נתנה לי את הטלפון שלו. כשאחזור לארץ אצור איתו קשר...

אחר כך נסענו לבית הקברות שוב, כדי לנסות את מזלי פעם נוספת. אני שולחת לארז בווטסאפ את התמונה של הקבר של נסים בן בסט- הסבא של רוברט!!!! ושל שילקה ושל פיקו!!!  אם תסתכלי טוב, תבחיני בשני פרחים המונחים על הקבר. האחד אבא שלי הניח, והשני- אני.

האמת היא שאני ידעתי, ממש ידעתי, כשהתחלתי את המסע הזה, שיגיע הרגע שבו אני אעמוד מול האבן הגדולה הזו ואחלוק כבוד אחרון לאבי המשפחה.

הדבר המפתיע הוא שזה קרה בדיוק מאה שנה לאחר מותו, ועוד הפתעה - שיצא לנו להגיע לשם דווקא ביום המתים הבולגרי, כך שגם הצלחתי להניח פרח.

מבחינתי- מטרת הטיול הושגה!!!

מצאנו גם את הקבר של יהודה – הבן הבכור של ניסים ורחל בן בסט, והנחנו עליו פרח. כשאני אומרת "מצאנו", אני מתכוונת לזה שעברנו בין כל המצבות ושברי האבנים, קצצנו עשבים וניקינו שאריות של אזוב וטחב מהאותיות המסותתות, עד שהבנו מה אנחנו קוראים.
ככה עברנו אבן-אבן, עד שנתקלנו במה שחיפשתי: 
קברו של יאודה (יהודה) בן בסט – אחיו של ישראל בן בסט. 

אחרי הסיור המרגש בבית הקברות נפגשנו עם הגברת ארנה משולם - יו"ר הקהילה היהודית, והיא לקחה אותנו לסיור רגלי בעיר העתיקה. הגענו ל"אי החופש", אותה גינה גדולה בקצה העיר, ששוכנת לאורך המריצה. הסתובבנו שם בין השבילים היפים והיה ממש מזג אויר מצוין!  ארנה נתנה לנו מזכרת מבולגריה, מתנה קטנה לתלות בבית.. זה לא יאומן - כמה היא אדיבה ומלאת נתינה, האישה הזו.

אחר הצהריים פגשנו שוב את נוטקו לקפה. מאוד נהניתי בחברתו. הוא אדם נעים ולבבי ואיש שיחה מעניין מאוד. הוא פתוח לשאלות ולא מנסה לייפות את המציאות. גם כששאלתי על המשטר האדום ששרר פה עד לא מזמן והטיל אימתו על העם הנפלא הזה, הוא ענה בכנות ובסבלנות. הוא מאד מזכיר לי את סבא שלי. 
 

ואם כבר מדברים על סבא שלי... לא יכולתי להתאפק. הלכתי אל שירקו דנון וביקשתי ממנו לראות את הבית בפעם האחרונה לפני שאני חוזרת לישראל. עלינו למעלה והדמעות כאילו זרמו מאליהן. גם עכשיו, כשאני כותבת לך, אני דומעת מהתרגשות ומגעגועים. השנים עוברות להן, אני מתבגרת, הילדים שלי גדלים - אבל הקשר החזק הזה לא ניתק.  

סבא שלי, האיש הגדול עם העיניים הכחולות והחיוך הנצחי, היה המצפן שלי, העוגן שלי, מורה הדרך שלי. כל מה שאני היום, זה בזכותו. בצלמו. משפטים שהוא היה אומר לי חקוקים לי לנצח בזכרון. עד היום אני מדי פעם מלקקת את הסכין מהגבינה, רק כדי להיזכר איך הוא היה גוער בי שזה מסוכן ואני עלולה לחתוך את הלשון.. אפילו הילדים שלי יודעים שלא עושים את זה...                                                    

עד היום, בכל פעם שאני נזכרת בו, עולה בי תחושה של בדידות נוראית. ואני לא מצליחה להתגבר על האובדן הזה. טוב, בכיתי מספיק להיום... נמשיך מחר.           

לילה טוב,
מורן. 

 

תשובה למורן עוזר שנשלחה מהארץ ב-1 בנובמבר 2014:

היי בובה שלי,

אני כל כך מרגישה אותך - גם אני תמיד רוצה להרגיש שאני שייכת והבת והנכדה של הוריי והסבתות- ואני לא לבד ...

ב 1995 דוד פיקו ואני היינו 10 ימים בבולגריה - היה לו ידע אדיר בהיסטוריה והספרות של העם הבולגרי - עד היום אני נושאת איתי את הטיול שעשינו, הוא הכיר לי אז את כל החברים שלו - אין דבר כזה... היינו במלון בסופיה ואכלנו ארוחת ערב והייתה להקה של רקדנים שניסו להקים את דוד פיקו - וכמובן שהוא סירב בתוקף... נו נו תתארי לך..

אגב - ראיתי סרטון על גיאורגיה - רבקה מיכאלי בסיור שורשים - פעם שלישית שם ודוברת גרוזינית שוטפת.

אני חושבת שאת יודעת היום על בולגריה יותר מהרבה בולגרים שעלו לארץ שנולדו וחיו שם-בעקבות המחקר המדהים שערכת - וכל מקום שאת מגיעה נדמה לך שאת מכירה, ועכשיו את רק רואה את הבתים והעיר מבחינה ויזואלית.

תתארי לך שבבית של סבתא שרה נולדו פיקו, שילקה ואבא שלי - הוא היה שוקק חיים, אני זוכרת את הסלון הגדול עם שולחן ענק מכוסה במפה ירוקה מקטיפה.

כשתחזרו אולי נעשה פגישה עם ברטו - הוא היה שם עד גיל 16, בטח יש לו כמה סיפורים מעניינים, וגם לך.

מאחלת לכם יום יפה ומרתק! ריגש אותי שביקרתם את הקבר של הסבא רבא - מי היה מאמין. 

ד"ש לפאזרג'יק - שממנה קבלנו משפחה והורים נפלאים!

מחבקת אותך באהבה,
אריקה

 


שולחת: מורן עוזר,
נושא:
Re: לילה אחרון בבולגריה

בוקר טוב אריקה אהובה ויקרה,

אנחנו כבר בסופיה הבירה, מזג אויר מושלם.

אני פחות מתחברת לחלק הזה של בולגריה. סופיה המונית, רועשת ועירונית מדי בשבילי. ואני באתי מהשומר הצעיר, את יודעת... הייתי נותנת המון בשביל עוד ערב אחד בפזרג'יק היפה. שם אני מרגישה את הנוכחות של סבא פיקו. אני רואה אותו בעיני רוחי משחק בגרדסקה גרדינה, רץ ונופל במרדף אחרי ילדים אחרים באוליצה סטמבוליסקי, יושב על הספסל עם בוריס ליאקוב, שותה קפה בקרצ'מה של בקו אברהם ומשלם בסטוטינקי...
אבל כל דבר טוב חייב להסתיים. ומחר אנחנו עולים על טיסה חזרה לארץ . בינתיים, גיליתי כמה חורים באילן שלנו. אני אשמח אם תוכלי לעזור לי למלא את החסר:
- תאריכי לידה של רולי וארז. ושלך ושל ישראל.
- תאריך לידה של ז'אנה.
- תאריכי פטירה של רוברט ושל ז'אנה. ושל ישראל.
- באיזו שנה עליתם לארץ?  מתי ואיך נפגשו רוברט וז'אנה?
אנסה לשלוח לך קובץ של כל האחים של ישראל - לא כולל הענף של ברטו שאותו עדיין לא הכללתי כי אני לא יודעת איך למקם אותו.
אם משהו מהשמות האלה נשמע לך מוכר ומזכיר לך איזה קוריוז או סיפור- את כבר יודעת איפה תמצאי אוזן קשבת...

נשיקות בינתיים ולילה טוב,
מורן.
  

 

תשובה למורן עוזר שנשלחה מהארץ ב-2 בנובמבר 2014:

מורני יקרה, 

עברתי על השמות והאחים של הסבא ישראל - ברור שאני יכולה להוסיף לך את הפרטים של הוריי - נעשה זאת כשכבר תהיי בארץ. אולי ברטו ייתן לזכור דברים נוספים.

מעניין כי כשהייתי עם הדוד פיקו בפאזרג'יק - גם הרגשתי ודמיינתי את הילדות והבגרות של אבי ופיקו איך שיחקו בגינה, שתיתי מים מאותה ברזיה שהם שתו, ישבתי על הספסל באותה גינה ודמיינתי את סבתא שרה שהייתה עומדת על המרפסת ומחכה להם בלילה שיחזרו הביתה והייתה שואלת כל מי שעבר אם ראה את רוברט או את פיקו... פשוט אמא שדואגת לילדיה - בדיוק כמונו....זה אבי סיפר לי.

אני יודעת גם כמה סיפורים ורכילויות - נדמה לי שסיפרתי לך בזמנו-  חיים מלאים של משפחה עם כל מה שכרוך בזה-פשוט בתקופה אחרת.

נסיעה טובה הביתה - דובר פאט

נשיקות אריקה

 

המייל שלא נשלח:

סבא יקר שלי,

בזכותך, לזכרך ולכבודך, יצאתי למסע שלא ידעתי איך ואיפה יסתיים.

הכל התחיל בערב פסח 2014, כאשר אסי אחי מצא איזה נייר ישן, צהוב, עם כל מיני שמות וציורים. אסי הביא את הנייר לבית של ההורים ואני ישר זיהיתי על מה מדובר. זכרתי שכאשר הייתי סטודנטית לאנתרופולוגיה, בשנה א', למדנו איך מסמנים אילן יוחסין. חזרתי הביתה בסוף השבוע וסיפרתי לך - כדרך אגב, תוך כדי אחת מתוך השיחות הרבות שנהגנו לנהל בינינו על בסיס קבוע, הרי היינו כל כך קרובים וקשורים. אז אתה סיפרת ואני רשמתי.

ובאותו ערב, בפסח 2014, כשראיתי את הדף המצהיב, משהו בי נפתח. ישר ידעתי שאני היחידה שיכולה ואמורה לעשות עם זה משהו. ידעתי שאתה בעצמך, כשסיפרת לי את כל הסיפורים, הזכרונות, החוויות שלך כילד, תיארת שאם יש מישהו שיעלה את הכל על הכתב- זו תהיה אני. ואני גאה לומר- סמכת עליי.

אז התחלתי לחפש שורשים. בפייסבוק. (אולי זה הזמן לומר תודה לעוד יהודי אחד- מארק צוקרברג שמו...) כתבתי הודעה לכל ה-אברהם בן בסט שעלו לי ברשת. עוד באותו היום חזר אלי אחד- אברהם בן בסט מנתניה, הבן של נושה. הוא אמר לי שיש לו איזה בן דוד, גם הוא אברהם בן בסט- ברטו. "הוא יותר יודע וזוכר. תשאלי אותו". אז שאלתי את ברטו. והוא סיפר. סיפר לי על אמא שלו – פאולינה, שהיתה אישה יפה מאד, ועל אבא שלו - מואיז, שהיה הבעלים של הקרצ'מה "בקו אברהם" בפזרג'יק. וגם עליך ועל רוברט אחיך. ואז ברטו אמר לי גם: "תשמעי, יש לי איזה בן דוד- יצחק בן ארויה, הבן של מטילדה- הוא יודע יותר ממני. אולי הוא יוכל לעזור לך". אז התקשרתי ליצחק בן ארויה. ויצחק עזר לי מאד.

הוא סיפר לי על כל האחים של אמא שלו:

על בוקו נסים, שהיה נשוי לרוזה ואביהם של מרדכי ז"ל ושל יצחק – יבדל לחיים ארוכים, ועל אביבה אשתו המדהימה- שהיא יותר בולגריה מכל תימניה שאי-פעם היכרתי.

על נסים, שנסע ללמוד כלכלה בצרפת, ובעקבות המלחמה היגר לדרום אמריקה, ועד היום יש לו שם בת בשם אנני ונכדים- ג'ק המקסים, סנדרה ואלן. וכמובן - נינים. תשעה - שיהיו בריאים.

על שרלו, שבזכותו פגשת את סבתא מימי, כשנסעת לסופיה לעבוד בבית החרושת לתמרוקים "מוסון"- שהיה בבעלותו. ועל הילדים של שרלו ושרה לבית פמוקוב - איציק בן בשט, היחיד שכותב בשין - אלוהים יודע למה, ועל אחותו רחל פישר.

על אדולף, שנהרג בתאונת דרכים טראגית בשנת 1944, כשמשוריין בריטי דרס אותו מספר חודשים לאחר שעלה לארץ יחד עם אשתו סופי לבית עזריאל ועם יצחק - בנם שהיה אז בן שבע וחצי. ושהיום הוא פרופסור לרפואה.

ועל אדלה בז'רנו ובעלה רפאל, ועל שני בניהם - יצחק ואשתו מרגלית מירושלים ואברהם וארבעת ילדיו מלונדון.

וכמובן, על מטילדה ויוסף בן ארויה, על שלושת ילדיהם- רחל, יצחק ולילי­­

ועל ויקטוריה בסן, שהתחתנה עם אמיל- האח של דוד בסן- גיסך.

ואז יצחק בן ארויה, לאחר שיחה בת שעה וחצי- אבל מי סופ ר- דירבן אותי לדבר עם יצחק - הבן של בוקו נסים, "כי הוא יודע הכי טוב". אז דיברתי איתו. ועם אשתו אביבה. והם סיפרו לי כל מה שהצליחו להעלות מהזיכרון. ואז, יום אחד, אחרי כמה חודשים שאני מנסה להתחקות אחר שורשיו של יהודה בן בסט- האח של ישראל אביך, שאף אחד לא ידע על קיומו פרט אליך, פתאום- טלפון מאביבה. "מצאתי לך את יהודה. יש איזו מישהי בשם נורה מבורך. מדי פעם אנחנו פוגשים אותה בטיולים בתל אביב ויצחק אמר לי פעם שהיא בת דוד שלו. תנסי אותה."

אז חיפשתי את נורה מבורך, שהיא הנכדה של סניורה ויהודה בן בסט. מצאתי אותה והיא הופתעה מאד לשמוע ממני. היא הובילה אותי לכל הילדים של יהודה וסניורה - יצחק וורג'יני לבית סמו, נסים ולילי, ליזה וחזקיה אסא, רשל ואהרון ארואטי, ההורים של ג'ק וקלייר, רבקה וראובן לילו, וגם - אל בן הזקונים -צ'יצ'ו מואיז, שנשאר רווק נצחי.

ואז ניסיתי להתחקות אחרי דוד ודודה - מישהו אמר לי שיש להם נכדה שגרה במושב קידרון וקוראים לה דליה. אז החלטתי להתקשר לכל הדליות בקידרון. ככה זה נשמע: "שלום, אני מחפשת את דליה שהיתה פעם בן בסט". שתיקה מהעבר השני של הקו, ואז: "מי מחפשת אותה?"-. "הנכדה של פיקו" ואז צעקה: "אני לא מאמינה!! איך הגעת אלי??" ואני: "לאט ובסבלנות". אז דליה רוחין סיפרה לי כל מה שזכרה על הילדים של דוד ודודה, על הקיר המשותף שהיה להם עם אבא ואמא שלך- ישראל ושרה. על הנכדה שלהם- יהודית כהן, הבת של אלברט ודורה לבית פרחי. על חיים ומרגה לבית סלוניקיו, ועל מטילדה אלסעיד, שקבעה שורשיה בקיבוץ עין שמר. אז כיוונתי את הג'י.פי.אס. לעין שמר והתחלתי לטלפן. בסוף ענתה לי – אסתר לרר. הנכדה של מטילדה ואהרון אלסעיד והיא סיפרה לי את כל הענף שלה.

נשארו לי עוד שני אחים של אבא שלך, ששמעתי ממך על קיומם, על הילדים שלהם- אבל לא הצלחתי להתחקות אחרי שארי בשרם.

הראשונה, קלרה בכר. סיפרת לי שהיא התחתנה עם יוסף בכר ושהיו להם חמישה ילדים – חיים, מרקו, אלברט, אסתר ופלורה. מפה ומשם אספתי אינפורמציה והתחלתי לחפש . מישהו אמר לי שזכור לו שלאשתו של אלברט קראו רוזטה והיתה לה חנות קטנה לסריגה וצמר ברמת גן. הגעתי עד היבואן הראשי של כל מוצרי הצמר לישראל, כדי לבדוק - אולי מישהו מהעובדים הותיקים זוכר אישה בולגריה מבוגרת בעלת חנות ברמת גן. אף אחד לא ידע על מה מדובר. כי מסתבר, באיחור של ארבעה חודשים - החנות היתה בפתח תקווה!!! דרך 144 עברתי על כל ה"בכר" בפתח תקווה. בסוף הגעתי לעליזה- אלמנתו של ויטלי – הבן של רוזטה ואלברט. עליזה קישרה אותי עם אראלה- הכלה של מרקו ופורטונה יוסיפוף ועם אתי מתיתיהו – הבת של פלורה רחמימוב.

האח השני, יוסף בן בסט. מפיך, סבא יקר שלי, שמעתי שיש לו חמישה ילדים: פורטונה, אסתר, מואיז, אברהם ומרסל.

אחרי עקבותיו של הקטן מבין ילדיו - מרסל, הצלחתי לבסוף להתחקות, ולגלות כי יש לו שני בנים ובת אשר מתגוררים בישראל והם בעצמם כבר סבים לנכדים.

הפרוייקט הזה מגיע אל היישורת האחרונה מבחינתי, כאשר סיום יפה מאד שלו עשוי להיות מפגש מרגש בין כל צאצאיו של נסים בן בסט. (מי מרים את הכפפה?...)

דע לך, סבא יקר שלי, שאת כל המאמצים, החיפושים, השיטוטים ברשת, השיחות המביכות, השעות הרבות מול המחשב, הכל- עשיתי למענך, כי ידעתי שאתה מביט בי מרחוק, רואה כל צעד ופסע, מעריך, אוהב ומאוד גאה בי.

תודה לך על זרע הסקרנות שהנחת בקרבי בתקווה לפני כמעט שני עשורים, מתוכו נבט עץ גבוה ורחב ידיים, אשר ענפיו מגיעים כמעט לכל מקום ראוי להערכה.

במסע הזה גיליתי, שכל הערכים שמאפיינים את המשפחה הקטנה שלי- ציונות, אהבת האדם ואהבת הארץ, יושר, כנות, ענווה, צניעות וסקרנות - הם מאפיינים של מרבית קהילת יהודי בולגריה.

 אני מאד גאה במשפחות שלי: זו הגרעינית, זו המורחבת, וזו אשר יצרתי בעצמי.
וגם אתה יכול להיות גאה בהן.

מתקשה להיפרד,

אוהבת תמיד.

מורן.

סגירת מעגל:

זהו. זה הסוף. אין כבר דרך חזרה.

המטוס עזב את פני הקרקע לפני מספר שניות. מעכשיו ועד שנעזוב את שמי בולגריה, אני מנסה להיאחז בזמן הניגר לי מבין האצבעות. מביטה אחורנית ומנסה לשמר בזיכרוני כל אגם קטן וכל פסגת הר מושלגת, עד לפעם הבאה.

כשהמתנו לעליה למטוס, החלפנו נשיקות באוויר עם אורי - בן הדוד של אבא שלי - שבדיוק נחת בסופיה עם הטיסה שאמורה לקחת אותנו חזרה ארצה. מחשבה ילדותית עברה לי בדרכי לשירותים בשדה התעופה. אולי "בטעות" אנעל את עצמי בתא השירותים ואאחר את הטיסה חזרה ארצה? כך ארוויח לעצמי עוד כמה ימים במולדתו של סבי... 

מרגע שחצינו את האוקיינוס, אני שוב הילדה הקטנה וחסרת הסבלנות, בועטת במשענת כיסא הנהג, בנסיון מטופש להאיץ את הדרך. ילדיי האהובים ובעלי היקר ממתינים לי בבית, לאחר שישה ימים שלא ראיתי ולא הרגשתי אותם לצידי. אני כבר לא יכולה לחכות לנחיתה בארץ הקודש. לשמוע את הילדים שמחים לשובי. לפתוח יחד איתם את המתנות בהתלהבות.

גם היום, במבט מפוכח של חצי שנה אחורנית, אני עדיין יכולה להרגיש את הרוח הקרה שהכתה בי עם הנחיתה הלילית בסופיה. אני שוב נזכרת בהפתעה הגמורה שאחזה בי כששמעתי את אבי מדבר בולגרית שוטפת, פעם ראשונה בחיי. אני עדיין מתגעגעת לאוכל הפשוט והטעים, המזין את הרוח ואת הנשמה - הגבינה הבולגרית, הירקות החתוכים גס, הפלפלים הקלויים והזיתים השחורים, אשר מחזירים אותי באבחת זיכרון חדה לשוק לוינסקי בתל אביב של שנות השמונים, כאשר אני בת שמונה-תשע, מטיילת עם סבתא בינות הדגים המעושנים והאיקרה לבין הגבינות המלוחות והעשירות – כי אמא היתה עסוקה עם אחות תינוקת בבית ואבא נלחם בלבנון.

אני עדיין חולמת בערגה ובאהבה על אותה עיירה קטנה וקסומה אשר הטילה עליי כישוף -  על מדרכותיה העתיקות, מראות העצי הקאסטניאס ופירותיהם המתגלגלים ברחובות, אנשיה האדיבים, והרוח השורה עליה - רוח של נחת ושלווה. רוחו של סבא פיקו. בפזרג'יק.

ואני עדיין דומעת ביראת קודש בכל פעם שאני מעלה את האותיות האלו על המקלדת.

פ', ז', ר', ואז- ג', עם הצ'ופצ'יק, י' ואחרונה- ק'. 

הטיול הזה שמור איתי ויהיה לי נקודת ציון משמעותית עד יומי האחרון.

בזכות המסע החיצוני שעשיתי, יצאתי גם למסע פנימי שבמהלכו גיליתי כמה חשובה לי המשפחה, המסורת, העדה.

אני מודה להוריי היקרים, אשר ללא עזרתם ועידודם - כל זה לא היה קורה.

(אבא, לראות אותך מתמוגג מאושר בכניסה לבית של סבתך - היה שווה הכל!)

אני מודה למשפחתי המצומצמת, לבן זוגי היקר והמכיל ולילדי הנפלאים.

אני מודה למשפחתי המורחבת - על שתרמתם ביד רחבה מזמנכם, מזכרונותיכם ומעומק ליבכם.

אני מודה לכל בני ובנות העדה הבולגרית אשר היטו אוזן ושכם וגילו בפניי כמה הם משפחה מדהימה ואוהבת.

ואני מודה לסבי היקר, עליו השלום, אשר גם מאה שנה לאחר הולדתו, מורשתו מובילה אותי בבטחה יום יום.

תודה על הכל!

מורן.

 

אחרית דבר:

במהלך שהותי בבולגריה, חלק משמעותי מהמסע היה המפגש עם בני משפחת ליאקוב- אותו נוטקו אשר אביו – בוריס – היה החבר הכי קרוב של סבי.

כפי שציינתי מוקדם יותר, התארחנו אצל נוטקו ואשתו היקרה ואליה, בכבוד של מלכים. כאשר נפרדנו בפעם האחרונה, נוטקו ואבי התחבקו ונפרדו בכינוי "בראטקו" - שפירושו בבולגרית, "אחי". מעולם לא שמעתי את אבי מתבטא באופן כזה, גם לו כלפי חברים לנשק שלחמו איתו כתף אל שכם במלחמות ישראל. הביטוי הזה, "בראטקו", שנאמר על ידי אבי, הבהיר לי באופן סופי ומוחלט, עד כמה עמוק וחזק הקשר בין שתי המשפחות, על אף המרחק הגיאוגרפי. לא בכדי, אני תמיד הולכת עם הלב. גם הפעם, ליבי צדק בנטייתו כלפי אותו נוטקו.

לצערי הרב עד מאד, במהלך כתיבת החוברת, אשתו היקרה של נוטקו, ואליה, נפטרה ממחלת הסרטן הארורה, אשר לא מבדילה בין נוצרים ליהודים, בין צעירים למבוגרים, בין נשים לגברים.

אני רוצה להקדיש את אסופת האינפורמציה הצנועה הזו, לזכרה של ואליה היקרה, ואולי בעזרת המחווה הקטנה הזו בעברית, לחזק את הקשר היקר וארוך השנים בין שתי המשפחות.

מקווה שהצלחתי.

 

Epilogue:

During my stay in Bulgaria, a significant part of the trip was meeting with family Liakov - the same whose father - Boris - was the closest friend of my grandfather.

As I mentioned earlier in the text, we were hosted by Notko and his dear wife Valya with a great hospitality. When we said goodbye for the last time, Notko and my father hugged and parted with the word "Bratko", "My Brother" - in Bulgarian. I never heard my father is expressed with such deep feelings, even to the comrades who fought shoulder to shoulder with him throught Israel's wars. This expression, "Bratko", was said by my father, showed me once and for all, how deep and strongly related the two families are, despite the geographical distance. Not for nothing, I always follow my heart. Once again, my heart was right tendering toward him with Notko.

Unfortunately, during writing these lines, dear wife of Notko, passed away, from the terrible and bloody cancer, which does not differentiate between Christians and Jews, among young adults, men and women.

I want to dedicate this modest collection of information, in memory of dear Valya, and perhaps with this small gesture in Hebrew, to strengthen the relationship long lasting between the two families.

Hope I did well.

Moran.

 

 

 

 

 

 

 

סבא פיקו חולק כבוד אחרון לחברו הטוב – בוריס ליאקוב ז"ל

 

 

 

 

          משפחת ליאקוב בהרכב כמעט מלא: מימין, לינה- אשתו של בוריו, נוטקו,   

          ואליה ז"ל, בוריו. למטה בנם של בוריו ולינה.

עבור לתוכן העמוד