עיר בדרום-מזרח בולגריה, כ- 65 ק"מ מדרום-מזרח לסופיה הבירה

לעיר חשיבות רבה בתולדות בולגריה, ולזכותה נזקפות דמויות רבות הקשורות בתחייתו התרבותית והדתית של העם הבולגרי, ביניהן סופרים, הוגים, אנשי דת, ציירים ועושי איקונות. ידועה במיוחד היא "אסכולת סמוקוב", בזכות ציורי האיקונות וציורי הקיר הפזורים בכנסיות ברחבי בולגריה וכן תקרות העץ עם הפיתוחים האופייניים לאסכולה זו. אחד מגדולי האומנים בבולגריה של המאה ה-19 הוא הצייר זכרי זוגרף (Zachari Zograph), איש סמוקוב.

סמוקוב שוכנת בין הרי הרילה (Rila), על גדות הנהר איסקר (Iskâr). בעבר הייתה העיר צומת דרכים עם רגוזה (Ragusa), היא דוברובניק, וסקופייה, קיוסטנדיל בואכה פלובדיב, וכן בין וידין, סופיה וקבלה (Kavala) שביוון של ימינו. שם העיר נגזר מכריית הברזל, עיסוקם העיקרי של התושבים עוד מתקופתם של השבטים התרקים שחיו בסביבה. עיסוק זה היה גורם מכריע בהתפתחות העיר. נוסעים שעברו במאות ה-16 וה-17 חזרו וציינו את ייחודה בכרייה ובתעשיית הברזל ומוצריו – במיוחד אמצעי לחימה לצבא העות'מאני ולצי שלו. בתקופה העות'מאנית עסקו בעלי המלאכה של סמוקוב גם בטקסטיל, עור, נחושת וזכוכית. סוחרי העיר קיימו קשרים הדוקים עם סקופייה, פלובדיב ואיסטנבול. עם תום השלטון העות'מאני (1878) התבססה פרנסת האוכלוסייה על תעשיית הטקסטיל, וכן על תעשיית המזון, הטבק והמשקאות החריפים. סמוקוב ידועה בתפוחי האדמה שלה, הנחשבים למשובחים בכל בולגריה! העיר לא מחוברת למסילת רכבת, והתחבורה הציבורית אליה נעשית באמצעות אוטובוסים בלבד. ב-1880 מנתה האוכלוסייה כ- 10,000 נפש; ב-1992 נמנו בה כ-23,000 נפש.

הקהילה היהודית
אין בידינו עדויות בדוקות על ראשיתם של חיים יהודיים בעיר. מסמך עות'מאני משנת 1550 מספר כיצד ניסו שלטונות העיר לאלץ בן למשפחה יהודית להתאסלם, אך סביר להניח שמדובר במשפחה בודדת. ראיות מאוחרות יותר נמצאות בידינו מפסק דין שהוציא בשנת 1701 רבה של דופניצה, המתיר ליהודים נוספים להתיישב בסמוקוב. הפסק ניתן משום שהיהודים שכבר ישבו בה התנגדו לבואם של יהודים נוספים, מכיוון שחששו שהפריבילגיות שהשלטון העניק להם יבוטלו. מכאן שלפני 1701 כבר ישבו יהודים בעיר.

בראשית המאה ה-19 התיישבו בסמוקוב כמה מבני משפחת אריה מווידין. יעקב אריה קיבל זיכיון משלטונות איסטנבול להיות הספק של צורכי הצבא באזור. בנוסף עסקה המשפחה גם בחלפנות כספים ובמסחר. ברבות השנים הפכה משפחת אריה לאחת המשפחות העשירות בין יהודי בולגריה. ביתם, אחד מחמישה שהיו בבעלותם ונהרסו, משמש כאתר תיירות לאומי ומכונה "בית הצראף" (חלפן כספים בטורקית). משפחת אריה שלחה ידה גם בתעשייה. בשנות ה-50 של המאה ה-19 ביקשה להכניס מיכון למלאכת הטוויה. הדבר נתקל בהתנגדות עזה מצד האיכרים והפועלים, שחששו לאבד את הכנסתם, והמכונות נהרסו והועלו באש.

כמה מבני משפחת אריה תיעדו את תולדות המשפחה מימי ראשיתה בווידין ועד שלהי המאה ה-19 בסמוקוב בספר זיכרון בן למעלה מ- 1,200 עמודים, הכתוב בלדינו.

בשנת 1860 בנתה משפחת אריה בסמוקוב בית כנסת מהיפים בבולגריה. בית הכנסת שימש את הקהילה עד ששופץ והפך בידי הממשלה הבולגרית לאתר לאומי. ערב חנוכתו מחדש, בעצם ימי מלחמת ששת הימים (יוני 1967), הוצת בידי אלמונים וכל תכולתו עלתה באש. מאז עומד הבניין נטוש. בקיץ 1947 ביקר בסמוקוב החוקר ד"ר שמעון מרכוס. הוא מצא בבית הכנסת ספרי קודש, וכן ספרים רבים שהשתייכו למשפחת אריה לדורותיה. כן היו שם רימונים, כיסויים לספרי תורה ועוד פריטים שנשלחו לסופיה. מעל לפתח בית הכנסת הייתה חקוקה כתובת עברית (אשר קיימת עד היום, ראשית שנות האלפיים), המלמדת כי שנת ההקדשה של בית הכנסת הייתה היא 1860 והתורמים היו יהודה וגבריאל, בניו של אברהם אריה, אבי המשפחה. שנתיים מאוחר יותר חנך בנו של גבריאל, יצחק, את בית המדרש, שהיה סמוך לבית הכנסת והוקדש לזכר אביו, שהלך בינתיים לעולמו. זו לשון הכתובת בפתח בית הכנסת, העומד עדיין בשיממונו:

זה השער לה' צדיקים יבואו בו  שנת בחרתי הסתופף בבית אלהי – לפ"ק

שאו זמרה בראש פנה: לבית נורא אשר בא עת לחננה

ראו תבנית נוה חרש ולו תכנית, כמו אולם בבית מקדש

הלא זה הכנסיה  יבורכו בשם אהיה: ויפרחו יחידי עיר מעין אריה

יאודה רם וגבריאל: אברהם הכהן בבית  האל

בשובם תעלוז קריה

בסמוקוב היו שני בתי עלמין יהודיים. הישן, ששימש עד שנות ה-20 של המאה ה-20, והחדש, ששימש עד שנות ה-60 של אותה מאה. משניהם לא נותר דבר. כמה מצבות עתיקות נמצאו זרוקות מאחורי בית הכנסת השרוף. אחרות שימשו כחומרים לשיפוץ מרפסת המסגד, העומד בטבורה של העיר העתיקה...

ב-1804 הגיע לסמוקוב הרב יהודה סיד, בדרכו לארץ ישראל. הוא השתקע שם לכמה שנים ושימש ברבנות. ב-1863 הגיע מרודוס השליח הרב רחמים פרנקו, וגייס תרומות לשיפוץ בית הכנסת ברודוס. הסכום שגייס, כ-2,000 פיאסטרים, היה שווה לזה שתרמה קהילת סופיה, דבר המעיד על גודלה וחוזקה של הקהילה בסמוקוב. בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה (1878-1877) נמלטו כ-100 יהודים מסופיה לסמוקוב. הם חזרו לעירם בתום המלחמה, ואליהם הצטרפו כמה מיהודי סמוקוב.

עד 1874 שימש בית הספר המסורתי "מלדאר" כמסגרת החינוך היהודית היחידה. הוא מומן משכר לימוד ומתרומות. ב-1874 נפתח בית ספר "כי"ח" (כל ישראל חברים) השלישי במספר בבולגריה. באותה תקופה התגוררו בסמוקוב כ-600 יהודים.

בשנת 1880 נמנו בעיר כ-750 יהודים. כעבור כעשר שנים עלה מספרם ליותר מ-900.

ב- 1900 נכללה סמוקוב ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

בימי מלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה הקהילה היהודית קצת למעלה

מ-1,000 נפשות (מתוך 10,200 תושבים). מבין היהודים, גויסו לצבא הבולגרי באותן מלחמות 78 גברים. למשפחותיהם נאספו כספים מקרנות שונות בבולגריה ומחוצה לה, בסך של 1,730 פרנקים צרפתיים.

היהודים התפרנסו, בין היתר, מבעלות על מכרות ומבתי מלאכה לעורות ולאריגי מלמלה. בין שתי מלחמות העולם התבססה הכלכלה היהודית על מסחר ושירותים. מעטים עסקו גם במקצועות חופשיים ובתעשייה.

פעילות ציונית
ב-1919 פעל בסמוקוב סניף של "ההסתדרות להפצה התרבות והשפה העברית", שקיים הרצאות ושיעורי עברית. ב-1920 הוקם סניף של "מכבי", שלאחר מכן התאחד עם אגודת "מנורה". רוב הצעירים היו חברים ב"מכבי", שקיים פעילות ספורטיבית ותרבותית, מופעים, טיולים, הרצאות ושיעורי עברית. הוקם גם סניף של ויצ"ו, שעסק, בין היתר, בהגשת עזרה סוציאלית.

 ערב מלחמת העולם השנייה ירד מספרם של היהודים לכ-100 משפחות שהן כ-500 נפשות. בשנים 1948-1945 חלה ירידה נוספת של כ-300 יהודים. רובם עלו לארץ ישראל במסגרת העלייה המונית מבולגריה לישראל, בשנים 1950-1948. במאי 1949 נותרו בעיר כ-80 יהודים. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 נמצאו בסמוקוב כתריסר יהודים בלבד.

מבין יוצאי סמוקוב בישראל נמנה ויקטור שם-טוב, ממנהיגי יהדות בולגריה, ממנהיגי מפ"ם ושר הבריאות מטעמה בממשלת ישראל בשנים 1977-1974.

מקורות:

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה

ח. קשלס: קורות יהודי בולגריה

ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית

ספר מכבי בולגריה

פני רייטן: שאלון על יהודי סמוקוב

חזרה לראש העמוד