ויקטור שם טוב

ויקטור שם טוב "הבולגרי"

בסלון ביתם של ויקטור וגרטי יש פינת ישיבה בולגרית. בפינה זו תלויים על הקירות תמונות שמן צבעוניות של נופים פסטורליים בבולגריה, דיוקנים אוטנטיים של בני כפר בבגדים מסורתיים, חפצים אישיים וכלי בית טיפוסיים ולצדם ספרייה עשירה של ספרים וכתבי עת בבולגרית. כשישבת על הכורסה בפינה זו, שעליה כיסוי בד מרקמה בולגרית, רגליך דורכות על שטיח שנארג בכפר הררי בבלקן וגרטי, מגישה לך פרוסת עוגת טישפישטי, או ביאלו סלאדקו וקפה טורקי מהביל, הרגשת שאתה בלב ליבה של בולגריה.

ויקטור שם טוב היה ונשאר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כדמות "היהודי הבולגרי האולטימטיבי". לא היה, ומתקבל על הדעת שגם לא יהיה מישהו אחר שיוכל להתחרות בו על תואר זה. וזאת למרות, שבמרבית שנות פעילותו הציבורית, מאמצע שנות הארבעים ובמשך חמישים שנה, עמד במרכז הפעילות הפוליטית בישראל.

ויקטור נולד בבולגריה בשנת 1916, בעיירה סמוקוב, הסמוכה לעיר הבירה סופיה. משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, ראה את עצמו כבן נאמן לארץ הולדתו וגאה במוצאו הבולגרי. התרבות הבולגרית, השפה והמנטאליות הבולגרית המיוחדת, היו מרכיבים חשובים מאד באישיותו. כילד, התחנך בבית הספר העברי בסופיה. שם למד להכיר את התרבות ואת המורשת היהודית את השפה העברית, את סיפורי המקרא ואת תולדות עמו והתחבר בצורה מעמיקה יותר לסביבה היהודית בה גדל. מסביבה חמימה זו עבר הנער ויקטור לתיכון בולגרי שבו נפתחו בפניו אופקים חדשים ואוניברסאליים בתחומי המדע, הפילוסופיה, הלימודים הקלאסיים והתרבות הבולגרית, בכללותה. אך לצד העשרה התרבותית שבה זכה ויקטור הצעיר בגימנסיה הבולגרית, הוא גילה במקביל עניין רב בתחום חברתי ורעיוני חדש ומרתק עד מאד, תנועת הנוער הציונית-חלוצית "מכבי הצעיר". בקן התנועה הוא פגש נערים ונערות בני גילו, סקרנים ותאווי דעת שרצו לדעת כמוהו, הכל על הכל. התנועה עודדה את חניכיה להרחיב את השכלתם המקיפה בקשת רחבה של נושאים לעורר בהם נכונות למחשבה עצמאית ולהטמיע בקרבם ערכים אוניברסאליים כלליים אך גם ציוניים-לאומיים.  

זאת הייתה התשתית ההשכלתית והרעיונית של הנער ויקטור וחבריו בתנועת הנוער, אלה, שנטשו בצורה הפגנתית את הגימנסיה בשנת לימודיהם האחרונה, ויצאו לעבוד בחווה חקלאית, כדי להכשיר את עצמם לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל. ויקטור עלה לארץ בקיץ 1939 אך חרף הכשרתו החקלאית, להגשמה בקבוץ הוא לא הגיע.

בשנים הראשונות לעלייה ההמונית נרתם ויקטור מיוזמתו, לפעילות אינטנסיבית בקליטת העלייה מבולגריה. תחילה בקרב עולי בולגריה בירושלים ולאחר מכן ביפו, בקרב כלל עולי בולגריה. ביפו היה ויקטור שותף בחידוש פעילותם של מוסדות התרבות והספורט שנוסדו שם  והועברו לישראל ובראשם: אגודת מכבי יפו, האגדית וספינת הדגל של העלייה הבולגרית – מקהלת צדיקוב. פעילותו הענפה בקרב עולי בולגריה העמיקה, כשיסד ועמד בראש "האגודה לשיתוף ואחווה ישראל-בולגריה"; עמותת "סלבדור" למורשת יהודי בולגריה וקרן רחל "רשקה" דניאלובה, לעזרה הומניטארית ליוצאי בולגריה. הפעולה הראשונה שיזם אחרי חידוש היחסים עם בולגריה, היה משלוח של מטוס מיוחד ובו תרופות, מזון וציוד רפואי כהכרת תודה לעם הבולגרי על תרומתם להצלת יהודי בולגריה בתקופת השואה.

מעטים יודעים ומכירים את ויקטור העיתונאי, הפובלציסט והפרשן הפוליטי. אף כי התבטא לא מעט בעיתונות העברית עיקר פעילותו בתחום זה, בארץ, היה בשפה הבולגרית. בקריירה עיתונאית החל ויקטור כבר בגיל צעיר מאד בבולגריה. לצד כישרונותיו הרטוריים הבולטים הוא התפרסם בקרב הציבוריות היהודית במאמריו הפוליטיים והאידיאולוגיים שהופיעו במספר רב של עיתונים וכתבי עת ציוניים וסוציאליסטיים, בשפה הבולגרית. פרסומו הרב בתחום זה הביאה לו בארץ, הצעה מפתיעה מגורם בלתי צפוי – האינטליג'נס הבריטי בארץ ישראל. שירות הידיעות הבריטי גייס את ויקטור, שנתיים לאחר עלותו ארצה לשמש כקריין וכעורך חדשות וכתבות, בתחנה רדיו חשאית, ששידרה, כאילו שהיא משדרת מתוך בולגריה עצמה. מטרת השידורים הייתה לעורר תסיסה והתנגדות בקרב הם הבולגרי נגד המשטר הפאשיסטי והאנטישמי של המלך בוריס השלישי, המדכא את העם הבולגרי ורודף את יהודי בולגריה תרקיה ומקדוניה, שבשליטתו. ויקטור, שהיה כבר ידוע ומעורה היטב בחיים הפוליטיים והציבוריים בארץ נעלם לפתע פתאום מסביבתו החברתית והפוליטית ובילה את מרבית שנות המלחמה, תחת מעטה חשאי של עובד סוכנות הביון בריטית.

לאחר מלחמת העולם המשיך ויקטור לכתוב ולפרסם בעיתונות השמאל ולאחר העלייה הגדולה מבולגריה, הוא היה המייסד והעורך הראשי של השבועון "על המשמר" שהיה במשך שנים רבות כתב העת הנפוץ והאיכותי ביותר בארץ, בשפה הבולגרית.

על אף פעילותו הענפה של ויקטור בקרב העדה הבולגרית הוא מעולם לא היה מנהיג עדתי. אין לטעות בכך. לא מניפולציות עדתיות העלו וקידמו אותו בסולם הפוליטי, כחבר כנסת וכשר בריאות אלא להיפך, מעמדו ועברו הפוליטי הרם הם שסייעו לו בפעילותו בקרב בני עדתו. דמותו תיזכר תמיד, בראש ובראשונה, כמנהיג מרכזי של השמאל הישראלי, הנאבק על צדק חברתי; הגנה על זכויות העובדים; שוויון ואחווה יהודית-ערבית; הכרה בזכות הפלסטינים למדינה עצמאית וכינון שלום צודק ובר-קיימא. נועם הליכותיו, ישרותו, גישתו ההומניטארית, כישרונותיו הרטוריים והקסם האישי המיוחד שלו, הפכו אותו למנהיג נערץ ולפוליטיקאי מקובל ואהוב על מוקיריו ואף על יריביו, האידיאולוגיים והפוליטיים. תופעה נדירה וייחודית בעולמנו הפוליטי.

                         דברים שנאמרו במועדון צוותא ב-11.5.2014.